בית > כתבות ומאמרים > מעבר לקריירה שניה > יחד- משפחה וזוגיות

הפרישה שלנו מצה''ל כזוג

הפרישה מצה"ל בראי סיפור החיים שלנו כזוג (ביחד ולחוד)- reflection
מאת הדס לוי: רעייתו של אנדי פורש צה"ל, חוקרת ומאמנת אינטגרטיבית


רקע 
במשך 26 שנה, הצבא היה חלק אינטגרלי ממציאות חיי, בעקבות עבודתו של בעלי. זוכרת עד היום את השיחה אותה ניהלנו בבית קפה, צעירים בני 20 בסך הכול, אחרי 4 שנות חברות, כשאנדי  מתלבט אם לחתום קבע או לאו, עם כל המשמעויות שנובעות מכך – מעברים מרובים לנו ולילדים שעתידים לבוא. 
אני חושבת שקיבלנו החלטה חיובית, בזמנו, בעיקר לאור העובדה שמדובר במערכת שתקנה לנו ביטחון לאורך זמן. החלטה שגררה עמה כ-10 מעברים בכל הארץ במשך 13 שנים של מגורים בבסיסי חיל האוויר.
ביטחון?! מה זה ביטחון עבורי? האם קיים ביטחון באיזושהי מערכת חיצונית? ומה באמת יקנה לי ביטחון? היום אני שואלת את עצמי... אחרי אינספור מעברים (גם למקומות נידחים, הרחק ממשפחה וחברים), התמודדויות עם ילדים קטנים, ימים וגם לילות רבים ללא נוכחות בעל (שעסק בשירות המערכת סביב השעון), תנאים תעסוקתיים שמשתנים כהרף עין וללא שליטה בעקבות החלטות ממשלה (ר' את גיל ותנאי הפנסיה כדוגמא).
היום אני מבינה שהמציאות האמתית של חיי מורכבת מפסיפס של משמעויות שאני נותנת לאירועים שפוגשים אותי. אותן משמעויות מושפעות מזיכרונות קדומים שחוויתי, בדרך כלל, בבית הוריי. 

עם השנים שמתי לב שהמעברים פקדו את חיי לא רק מבחינה פיזית אלא גם מבחינה לימודית ותעסוקתית. מעברי הדירות רק היוו תירוץ לדלג בין אותם מקומות. האמת, שאני חוקרת ולומדת מושבעת וכמעט כל תחום שיש מעניין אותי. וכך, מצאתי את עצמי עוברת בין מקומות עבודה שונים ומרתקים (ביניהם, אגב, גם מסגרות ביטחוניות) ובמקביל, לא הפסקתי ללמוד (אף פעם) תחומים מעניינים ומגוונים. היו כאלה שהסתכלו עלי בהערצה כאחת שהולכת עם הלב והיו כאלה שהסתכלו בחשש על "חוסר היציבות" שבי. 
היום אני מבינה שקורות חיי הם המפתח להגשמה ולהצלחה שלי! כל בחירה שעשיתי בחיי המקצועיים והאישיים, כולל אותם אירועים שחשבתי שלא אני בחרתי בהם אלא שהם בחרו בי, לא היו מקריים. 

אחד הנושאים שריתקו אותי מאז ומעולם ואף פעם לא ויתרתי עליו בחיי הינו המימוש העצמי! שאלתי את עצמי, האם מכלול העיסוקים והלימודים אליהם נחשפתי מקרב אותי לעבר המטרה או רק מבלבל אותי ומרחיק אותי ממנה. לאחר שנים רבות של בדיקה עצמית וסביבתית, הגעתי למסקנה שיש הכול מהכול: יש אנשים שאישיותם מתאימה להתמחות ספציפית ויש אנשים (כמוני) שהינם בעלי ריבוי יכולות ונכון להם לחבר בין כמה תחומים (מולטיפוטנציאליסטים קוראים להם היום). החוכמה היא למצוא את החוט המקשר בין כל האירועים והתחומים. 

אני לא הסכמתי להיכנע ל"חיים פונקציונליים" מתוך האמונה שכל אחד מאתנו נולד להשפיע ושאין שני לנו. ההשפעה שלנו אמורה להגיע ממקום שמבטא את החוזקות הייחודיות לנו ואת תחומי העניין שלנו. האתגר היחיד הוא לוודא שהבחירה שלנו נעשית ממקום מודע ולא בעקבות אותם זיכרונות עבר שאינם משרתים אותנו עוד (כדוגמת פחדים ואמונות) ואינם משקפים את מי שאנחנו ב-א-מ-ת.

השנה, בעלי פרש מהצבא ועמד בפני דרך חדשה, לא ידועה ואפילו מפחידה. ההרגל של חיים בתוך במערכת מאורגנת ומסודרת בחיל האוויר עמד בפני סיום וחוסר וודאות ריחף מעלינו, תחושה לא מוכרת, בפתחו של עתיד חדש. היו בפניו כמה אפשרויות בחירה. שאלנו יחד הרבה שאלות שנבעו מהמתואר לעיל והיה מעניין. אני עוד לא אגלה לכם את בחירתו...

על בחירות והסיבות לבחירה  
רבים מחברנו עתידים לפרוש בקרוב ואני מוצאת את עצמי שואלת גם אותם שאלות לגבי הבחירה המקצועית החדשה הנצבת בפניהם, שהרי עד כה, הצבא בחר עבורם. נכון שבעת מעבר בין תפקידים הם יכלו להצביע על העדפותיהם, אך לבסוף צרכי המערכת הכריעו.
למה בחרתם להיכנס לקבע לפני שנים רבות? והאם הסיבה עדיין משרתת אתכם בבחירת קריירה שנייה?
אציין שלא הופתעתי כששמעתי את תשובותיהם והנתון שעניין אותי מכל היה המגמה שלהם לשוב ולחפש תפקידי ניהול בכירים במערכות מסודרות ובהרבה מקרים - ביטחוניות.
האם זה הרגל? פחד מהלא מוכר? פחד מהתמודדות של חוסר משמעות? או שבאמת זו תשוקתם? לקום בבוקר למפעל חדש ולחשוב שזה ייעוד חייהם ושהם נהנים מכל רגע?
שאלתי שאלות אחרות שלחצו על נקודות מאתגרות, קצת פחות נעימות וגילו עולם שרק מחכה לפרוץ ולתת מאורו, מתנות מגוונות ויפיפיות שממש חבל שיישארו במסגרת של החיים המוכרים, האוטומטיים.
מבין האמיצים שהעזו לספר את החלום, היה נגן גיטרה, מדריך מסעות אופניים ואפילו מאמן כדורגל, שאם רק הייתה ניתנת להם האפשרות... כנראה, שהם עדיין לא מבינים שכל האפשרויות קיימות בפניהם.
אמרנו אומץ? אמרנו העזה! אז למה לא? (הרי בסוף מדובר באנשי צבא)

יש לא מעט תשובות לשאלה הזו. רובנו אנשים שכלתניים שלא מאפשרים לנפש שלנו להציץ ובטח שלא להגיח החוצה. אנחנו מאמינים שהחיים בחוץ קשים, דורשים מאבק ולעיתים אף מסוכנים. המחשבות שלנו משתקות אותנו ולא מאפשרות לרצון האמיתי שלנו לבוא לידי ביטוי. ואם כבר יש כמה בודדים שנותנים לחלום טיפה מקום - כתחביב מעניין, לא נראה להם מציאותי להפוך אותו למקצוע רווחי.
האם אנחנו באמת רוצים להעביר את חיינו בקריירה מקצועית מכורח או הכרח? או שאנחנו מעדיפים לעשות זאת ממקום של הנאה ותשוקה, מתוך תחושה של שליחות אמיתית?
המעברים הרבים לימדו אותי רבות על האני האמיתי שמסתתר בתוכי, על הזהות המדויקת שלי, מה הדנ"א שלי. מכל תחום התפתחתי ולקחתי משהו שונה, עד שלאט לאט התחלתי לחבר את הנקודות ולהבין מה תחום העיסוק המדויק שהכי מתאים לי. קורות חיי (התעסוקתיים והאישיים) היוו, למעשה, שיקוף לזהות התעסוקתית שמתאימה לי ביותר והיום אני מצליחה לשקף זאת לאחרים הזקוקים להדרכה.

במקום סיכום:
צומת הפרישה מהצבא זו הזדמנות מצוינת לבחון מחדש את הבחירה האותנטית בקריירה שניה עבורך. בחירה מדויקת שתגיע ממקום עוצמתי ומיטיב עמך ועם הסובבים אותך.
"עצירה לרגע" בתהליך הפרישה מחויבת במציאות! היא זו שתאפשר לך לעשות בחירה נכונה בין החלופות.
ואם בתום תהליך בחירה מודע תחליט/י לבחור להישאר באותה דרך בה צמחת - גם זו בחירה לגיטימית אבל לפחות תדע/י שזו בחירה מודעת שלא תכיל בתוכה תחושת החמצה בעתיד.

תודה על תשומת הלב 
הדס לוי, חוקרת ומאמנת אינטגרטיבית. מפתחת  תוכנית REFLECTION  
תכנית ממוקדת להצלחה מבוססת סיפור חיים, צבעים, חוויות והגשמת חלומות.

לזכאים: תכנית האימון ניתנת למימון בסל קורסים 
פגישה טלפונית ראשונית ללא עלות התקשר/י 050-9011195 או פנה כאן! 

 

 


< לכתבה הקודמת